לאחר שאליעזר שומע את הסכמת לבן ובתואל, כתוב: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה'." מפרש רש"י: "מִכָּאן שֶׁמּוֹדִים עַל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה." אך במבט מדוקדק, זו אינה ההשתחוויה הראשונה של אליעזר בפרשה — מדוע בחר רש"י דווקא כאן ללמד את היסוד הזה?
שואל השפתי חכמים: מדוע ציין רש"י את המדרש "מכאן שמודים על בשורה טובה" דווקא בפסוק נב, ולא כבר בפסוק כו, כשאליעזר, לאחר שרואה שהשם זימן לו את רבקה, קורע ומשתחווה ומברך "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם"? שם ודאי יש הודיה גמורה ומפורטת! עונה השפתי חכמים: שם הוזכרה ברכה, וכדין הקורא בברוך — כמו שאנו פותחים את תפילת העמידה. אך עדיין קשה: הרי גם שם יש הודיה?
ליישוב הקושיה יש להתבונן: לגבי אליעזר באופן אישי, הבשורה לא הייתה כה טובה — לפי דרשת חז"ל, קיווה שיצחק יישא את בתו, ורמז זאת לאברהם ("אֻלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה") — ואברהם השיב "אָרוּר מִדַּבֵּק בְּבָרוּךְ" (אליעזר, שנצטווה "אָרוּר כְּנַעַן", לא יוכל להידבק בזרעו של אברהם, ה"ברוך"). ואף על פי כן, לכל אורך השליחות, כשמתברר שהשידוך יצא לפועל דווקא עבור בעל הבית, נשארת ההודיה שלמה. החידוש הגדול: אף על פי שבסוף הסתבר שזו בשורה טובה עבור אברהם אדונו, ולא עבורו באופן אישי, ובכל זאת התפרצה אצל אליעזר שמחה והודיה מלאה, ונפל מלוא קומתו והשתחווה — כיוון שהודיה שלמה על בשורה טובה לגמרי, פשוט וברור שצריך להודות. אך כשהיא טובה לאחד ולשני פחות, יכולנו לחשוב שאולי אין חובה — ועל זה בא המדרש ללמד: יש להודות על בשורה טובה גם כשהיא טובה לפלוני, ולפלוני אחר פחות, ואפילו כשלמישהו אחר היא כלל לא נוגעת.
מכאן למדנו: המאמין יודע שהכול לטובה — אם לא באופן ישיר עכשיו, אז לזולת, או לו עצמו בעתיד, לאחר זמן, לשנים, או לעולם הבא. וכשאדם מתרגל להודות על טובת הזולת, או על דבר שלא לגמרי טוב עבורו, הוא מתרגל גם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, באותה שמחה ובאותו לב טוב.
אין בתורה מצווה מפורשת "הודה לקדוש ברוך הוא" — אך היא חלק ממצוות "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ". בורא עולם מלמד אותנו דוגמה חיה של עובד השם המודה, במקום ציווי ישיר. היכן בתורה מצאנו סיפור מלא של הודיה? רבים חושבים מיד על לאה, "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" — אך רש"י מבאר שם שהודתה "שֶׁנָּטְלָה יוֹתֵר מֵחֶלְקָהּ" — אם היינו לומדים מכאן, היה נראה שרק על דבר יוצא דופן צריך להודות, ולא כן — יש להודות על כל דבר. המקור האמיתי הוא פרשתנו, פרשת חיי שרה: אליעזר מודה על מציאת השידוך פעמיים — בשעת המציאה, ובשעת ההסכמה.
אין דבר מקרי בתורה. אם בורא עולם בחר לכתוב לנו את "פרשת ההודיה" דווקא לגבי מציאת הזיווג, יש כאן מסר: הזמן החייב ביותר בהודיה, שיכול להביא שפע לעולם יותר מכל זמן אחר, הוא זמן השידוכים והחתונה. כותב המדובנה, בעל "ספר המידות": "אֵין דָּבָר מֵבִיא בְּרָכָה לָעוֹלָם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הַהוֹדָיָה." ומדברי חז"ל במסכת ברכות (לה, א): מי שנהנה בלא ברכה כאילו גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל — על ידי ההודיה שלנו יורדת ברכה לעולם.
ובנוסף למקור מהתורה, יש מקור מהנביאים: "עוֹד יִשָּׁמַע... קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת" (ירמיה לג, יא). מבאר "אוצרות יוסף": הכלל האחרון ("קול אומרים הודו") כולל את כל מה שלפניו — עיקר עניין השמחה בחתן וכלה הוא שירגישו הודיה להשם יתברך.
ומקור מהכתובים: "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת" (תהלים סח, ז) — חלק ראשון מדבר על זיווג יחיד ויחידה, חלק שני מדבר על קריעת ים סוף. מכאן אמרו חז"ל: "קָשֶׁה זִוּוּגוֹ שֶׁל אָדָם כִּקְרִיעַת יַם סוּף." חבל שאנשים זוכרים רק את החצי הראשון של המשפט — הבכי והתפילות שקדמו לקריעה — אך שוכחים את החצי השני: לאחר קריעת הים באה שירה, "אָז יָשִׁיר". כשם שיש מעלה עצומה בכל שנה מחדש לומר את שירת הים, כך צריך כל יהודי שזכה למצוא את זיווגו לשיר את שירתו — להודות בכל יום מחדש על מציאת בת/בן זוגו.
סגולה למציאת שידוך במהירות: אליעזר מוצא את שידוכו תוך יום אחד. כדברי "חידושי הרים": "הָאוֹצָר שֶׁל מַתָּנַת חִנָּם גָּדוֹל וּמְשֻׁפָּע יוֹתֵר מִכָּל אוֹצְרוֹת הַחַיִּים... הוּא נוֹתֵן מִזֶּה רַק לְמִי שֶׁיַּכִּיר אֶת הָאֱמֶת שֶׁבְּחִנָּם נִתַּן לוֹ." אליעזר הרגיש בתפילתו ("עֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם") ובהודייתו שהכול חסד — לא הרגיש שזה מגיע לו. מי שמכין את עצמו להרגיש שהכול מתנת חינם, זוכה שהשידוך יבוא במהירות.
ומדברי המהרש"א (ברכות ו, ב): שמחת חתן וכלה עצמה היא הלל והודיה לקדוש ברוך הוא על חסדיו בבריאה ובקיום העולם. יהי רצון שכולנו נזכה לראות שמחת חתן וכלה, ולהודות עליה בכל עת.